ב-21 באפריל 1969 עמדו בחניון המנהלה של מפעל פורשה בצופנהאוזן עשרים וחמש מכוניות מירוץ זהות. מי שהיה שם סיפר אחר כך שיישרו אותן לשורה בעזרת חבל. הן לא חיכו לנהגים. הן חיכו למפקחים של איגוד הספורט המוטורי הבינלאומי, שבאו לספור אותן.

הסיבה הייתה סעיף בתקנון. שנה קודם לכן הודיע האיגוד שמכוניות ספורט עם מנוע של עד חמישה ליטרים יוכלו להתחרות על אליפות העולם, אם ייוצרו מהן לפחות 25 עותקים. ההנחה הייתה שאף יצרן לא יבנה 25 מכוניות מירוץ רק כדי לעמוד בתנאי. פרדיננד פייך, נכדו של מייסד החברה וראש מחלקת הפיתוח שלה, החליט לבנות. התוצאה הייתה ה-917, עם מנוע שטוח של 12 צילינדרים בנפח 4.5 ליטר.

המפקחים מצאו את כל העשרים וחמש ואישרו את המכונית. אבל באותו בוקר עוד לא ידע איש בחניון, שהבעיה הגדולה של ה-917 לא תהיה במנוע ולא בתקנון… היא תהיה בשאלה פשוטה הרבה יותר: האם אפשר בכלל להחזיק אותה על הכביש?
שלדה במשקל של ילד
כדי שהמכונית תהיה קלה, פורשה בנתה את השלדה מצינורות אלומיניום דקים, מרותכים זה לזה כמו פיגום. לפי פורשה, השלדה שקלה רק 45 קילוגרם. זה פחות מהנהג שישב בתוכה!
לחיסכון הזה היה מחיר; אלומיניום דק סובל מרעידות, וריתוך שעובר שעות של מירוץ יכול להיסדק. הבעיה היא שהסדק לא נראה מבחוץ, כי מעל השלדה יושב גוף עשוי פיברגלס… הפתרון הגיע מעולם התעופה: אוטמים את הצינורות וממלאים אותם בגז בלחץ. מד לחץ קטן מראה את לחץ הגז כך שאם מתגלה סדק בשלדה – הגז בורח והלחץ במחוג צונח…

מה עושים כשהמחוג צונח? הנהג האוסטרלי פרנק גרדנר, מהראשונים שנהגו ב-917, סיפר שישב בתא הנהג במפעל, הקיש באצבע על השעון ושאל מה זה. המהנדס הסביר שהשלדה מלאה בחנקן. אם היא נסדקת, המחוג יורד לאפס, ואז נוסעים לאט מאוד בחזרה לפיטס. גרדנר ענה שאם השלדה נסדקת, הוא עוצר בצד, ושאחד מהם יבוא להחזיר אותה… בפיטס, לפי בריאן רדמן, חיפשו את הדליפה בדרך פשוטה: עברו עם מצית על כל הריתוכים.
"אף אחד לא רצה לנהוג בה"
השלדה הייתה הבעיה הקטנה של ה-917. הבעיה הגדולה הייתה האוויר; ביום הניסויים בלה-מאן באפריל 1969, הנהגים התלוננו מהרגע שבו עלו על המסלול. ריצ׳רד אטווד שנהג בה, אמר שנים לאחר מכן, שכשהציעו את ה-917, אף אחד לא רצה לנהוג בה. מעל 320 קמ״ש, לדבריו, היא כמעט לא נגעה בכביש. נהג הניסוי קורט ארנס סיפר שבמהירות של 350 קמ״ש הזנב קפץ, ובבלימה חזקה מדי הוא פשוט – התרומם מהקרקע.
במירוץ עצמו, בהקפה הראשונה, איבד הנהג הבריטי הפרטי ג׳ון וולף שליטה על ה-917 שלו ונהרג. בדיעבד ייחסו את התאונה לחוסר הניסיון שלו ולכך שלא היה חגור.
התשובה הגיעה בסוף אותה שנה, ממקום לא צפוי. בניסוי במסלול צלטווג שבאוסטריה, ג׳ון הורסמן, המהנדס הראשי של צוות ג׳ון וויר, הסתכל על פגרי הזבובונים שעל ה-917: הם נדבקו לכל החלק הקדמי של המכונית, אבל הזנב נשאר נקי. המסקנה: האוויר כלל לא נגע בחלק האחורי ולכן לא הצמיד אותו לכביש. בפיטס, עם יריעות אלומיניום וסרט דביק, בנו לה זנב חדש וקצר.

בבוקר שאחרי, יצא בריאן רדמן לבדוק אותה. הוא היה סקפטי. בדרך כלל היה נכנס חזרה לפיטס אחרי שתי הקפות עם שלל טענות ומענות. הפעם הוא נשאר בחוץ שבע הקפות, כאשר כל אחת טובה מקודמתה! כשחזר אמר משפט אחד: "עכשיו זאת מכונית מירוץ!". מהזנב המאולתר הזה נולדה ה-917K "זנב קצר".
ניצחון, ואז מגנזיום
ביוני 1970, בגשם שוטף, ניצחו הנס הרמן וריצ׳רד אטווד בלה-מאן ב-917K אדומה-לבנה של פורשה זלצבורג, מספר 23. זה היה הניצחון הכללי הראשון של פורשה במירוץ.
שנה אחר כך פורשה הלכה רחוק אפילו יותר. לקראת לה-מאן 1971 נבנו כמה שלדות ממגנזיום במקום אלומיניום. הן היו קלות יותר וקשיחות יותר, אבל מגנזיום בוער, ובתאונה עם אש – זה מבטיח אסון. אחת מהן, עם הלמוט מרקו וחייס ואן לנפ, ניצחה. היא לא התחרתה שוב אף פעם. היא שמורה עד היום, ולפי הדיווחים אפילו לא מתניעים אותה, מחשש למה שיקרה לשלדה הישנה והשבירה.
מכונית שנבנתה כדי שיספרו אותה, הפכה לאחת ממכוניות המירוץ האגדיות והטובות שנבנו אי-פעם. הדרך לשם עברה דרך פגרי הזבובונים, סרט דביק ומחוג אחד קטן שאף נהג לא רצה לראות אותו זז…





