בשבת, 11 ביוני 1955, בארבע אחר הצהריים, זינקו 60 מכוניות למירוץ 24 השעות של לה-מאן. סביב המסלול עמדו כרבע מיליון איש. רבים מהם הצטופפו מול הפיטס, במקום שבו אפשר לראות את המכוניות מקרוב. בין הכביש לבין הקהל הפרידה שם סוללת עפר נמוכה.

רחבת הטיפולים (פיטס) הייתה פתוחה אל המסלול. לא היה קיר שהפריד בינה לבין הכביש, ולא היה נתיב האטה. מכונית שנכנסה לתדלק האטה על הכביש עצמו, בין מכוניות שהמשיכו לנסוע במלוא המהירות.
אחד הנהגים דיבר על זה עוד באימונים. פייר לבג, צרפתי בן 49 שנהג באותה שנה במרצדס, אמר לחבר, לפי מגזין TIME: "אנחנו צריכים מערכת איתות. המכוניות שלנו מהירות מדי".
האיש שכמעט ניצח לבד
לבג לא היה שמו האמיתי. הוא נולד פייר בויין, ואת השם לקח מדודו, שהיה נהג מירוצים. ב-1952 נהג בלה-מאן בטלבו כמעט את כל המירוץ לבדו, והוביל עד השעה האחרונה. אז המכונית כשלה, ומרצדס ניצחה. לפי מרצדס, בזכות המירוץ ההוא צירף אותו מנהל הקבוצה, אלפרד נויבאואר, לקבוצה של 1955.
המכונית שקיבל הייתה ה-300 SLR: מנוע שמונה צילינדרים בטור, שלושה ליטרים, ומרכב מסגסוגת מגנזיום. מאחורי הנהג היה דש גדול. הנהג משך במנוף, הדש התרומם ובלם את המכונית בכוח התנגדות האוויר. ליגואר D-Type, היריבה הבריטית, היו בלמי דיסק.

בתחילת המירוץ הוביל אאוג׳ניו קסטלוטי בפרארי. אחר כך נשארו בראש שניים: מייק הות׳ורן ביגואר, וחואן מנואל פנג׳יו במרצדס. הם רדפו זה אחרי זה, הקפה אחרי הקפה, ושברו את שיא ההקפה שוב ושוב. לבג נהג במרצדס מספר 20.
שש וחצי בערב
בסביבות שש וחצי בערב, כשעתיים וחצי אחרי הזינוק, הגיעו המובילים אל הישורת שמול הפיטס. הות׳ורן עקף את האוסטין-הילי של לאנס מקלין, ואז בלם וסטה ימינה, אל הפיטס. מקלין סטה שמאלה. מאחוריו בא לבג, במהירות של כ-240 קמ״ש לפי רוב המקורות, ואחרי לבג בא פנג׳יו.
המרצדס של לבג פגעה בזנב האוסטין-הילי, עלתה עליו והועפה אל הסוללה. לבג נהרג במקום. המכונית התפרקה, וחלקים ממנה עפו אל תוך הקהל. מה שנשאר ממנה על הסוללה בער בלהבה הלבנה של המגנזיום הדליק.
יותר מ-80 צופים ונהג אחד נהרגו באותו יום, ורבים נפצעו. זו עד היום נחשבת התאונה הקטלנית ביותר בתולדות הספורט המוטורי.
פנג׳יו יצא מזה בשלום. כשיצא מהמכונית סיפר שלבג הרים יד רגע לפני הפגיעה. "היה לי מזל", אמר לפי הדיווח של Sports Illustrated מאותו שבוע. "עמדתי לעקוף את לבג, אבל הוא סימן לי לעצור". מה בדיוק התכוון לבג לסמן, לא ידוע.
המירוץ לא נעצר
המירוץ לא הופסק. מנהל המירוץ, שארל פארו, הסביר את ההחלטה כך: אם יעצרו, הקהל כולו ייצא בבת אחת אל הכבישים ויחסום את הדרך לאמבולנסים.
בפיטס של מרצדס חיכו להוראה משטוטגרט. ההחלטה לפרוש התקבלה בהנהלת דיימלר-בנץ, מתוך כבוד לקורבנות. קצת אחרי אחת וחצי בלילה נקראו שתי המכוניות שנשארו להיכנס. באותה שעה הן החזיקו במקום הראשון ובמקום השלישי. לפי כמה עדויות הציעה מרצדס ליגואר לפרוש גם היא, ומנהל הקבוצה הבריטית, לופטי אינגלנד, סירב.

ביום ראשון בארבע אחר הצהריים, 24 שעות אחרי הזינוק, חצו הות׳ורן ושותפו אייבור ביוב את קו הסיום ראשונים ביגואר. שניים הגיעו פיטר קולינס ופול פרר באסטון מרטין. גשם ירד כבר שעות, ומהקהל הגדול של יום שבת נשאר רק חלק קטן.
אחרי לה-מאן
החקירה הרשמית בצרפת לא הטילה אחריות על אף אחד מהנהגים. כל אחד מהמעורבים סיפר על אותן שניות גרסה משלו, והוויכוח נמשך עד היום.
ממשלת צרפת אסרה מירוצים עד שייקבעו כללי בטיחות חדשים. ארבעה מירוצי גרנד פרי בוטלו באותה שנה. שווייץ אסרה מירוצים במסלול סגור, והאיסור הזה החזיק 71 שנה. הוא בוטל רק ב-1 ביולי 2026.
מרצדס הודיעה ב-22 באוקטובר 1955 שהיא פורשת מהשתתפות במירוצים. הגרסה המקובלת היא שזה קרה בגלל לה-מאן. החברה עצמה אומרת אחרת: לפי הארכיון שלה, היא רצתה להעביר את המהנדסים לפיתוח מכוניות סדרתיות. עברו יותר משלושים שנה עד שחזרה למסלולים.
הות׳ורן נהרג בתאונת דרכים בינואר 1959, כשהיה בן 29 בלבד.
המירוץ הבא בלה-מאן נערך ב-1956, על ישורת רחבה יותר, מול פיטס ויציע שנבנו מחדש.













