על הנייר, זה היה אמור לעבוד; ג׳ון דלוריאן נחשב לאבי הפונטיאק GTO האייקונית ומטאור עולה ב-GM כשקיבל בשנת 1965 את הניהול של פונטיאק. בגיל 40 הוא הפך למנהל הצעיר ביותר שעמד עד אז בראש חטיבה בג׳נרל מוטורס. ארבע שנים מאוחר יותר קיבל את הניהול של שברולט, וב-1972 כבר התמנה לסגן נשיא החברה שאחראי על כל חטיבת המכוניות והמשאיות. בוקר אחד בהיר באפריל 1973 הודיע דלוריאן שהוא עוזב. לפי גרסתו, הוא זה שפיטר את ג׳נרל מוטורס, אבל בחברה סיפרו את זה אחרת. עיני תעשיית הרכב היו נתונות לדרך שבה יפנה דלוריאן.
כשהאיש שעמד מאחורי ה-GTO הודיע שהוא בונה מכונית משלו, אף אחד לא ציפה לפחות ממשהו מיוחד. ב-1975 הקים חברה הנושאת את שמו, והחל לתכנן מכונית שלא דמתה לשום דבר שנסע אז בכבישים של אמריקה: קופה נמוכה בצורת טריז, בעיצוב של ג׳ורג׳טו ג׳יוג׳ארו האיטלקי, עם גוף מנירוסטה לא צבועה ושתי דלתות שנפתחות כלפי מעלה, כמו כנפי שחף. היו לו שם, חזון וכושר שכנוע. מה שלא היה לו זה מפעל – וכסף לבנות אותו.
כסף של אחרים
עם משקיעים רגילים זה היה קשה, אז הוא חיפש ממשלה שתשלם. פוארטו ריקו הציעה הצעה, אירלנד בחנה את התוכנית וסירבה, ולבסוף ב-1978 חתמה איתו ממשלת בריטניה; המפעל המיוחל נבנה בדאנמורי, בשולי בלפסט שבצפון אירלנד, באזור שסבל מאבטלה גבוהה ומאלימות של שנות "הצרות". ההבטחה של דלוריאן הייתה אלפיים משרות לפחות, ובתמורה השקיעה המדינה במיזם כ-77 מיליון לירות שטרלינג. סכום מכובד לכל הדעות.

דלוריאן עצמו ניהל את העסק מניו יורק. לפי מקורות שונים הוא משך משכורת של כחצי מיליון דולר בשנה, פלוס חשבון הוצאות נדיב. היו לו חווה בקליפורניה, אחוזה בניו ג׳רזי ודירה במנהטן, וגם בית בצפון אירלנד שלא ישן בו אפילו לילה אחד. את הנדסת המכונית העביר ללוטוס של קולין צ׳פמן, שתכננה אותה כמעט מחדש. בדרך עברו 17.65 מיליון דולר דרך חברה בשווייץ בשם GPD, ולאן הם הלכו? אף אחד לא יודע עד היום…
נירוסטה, מנוע עצל ומחיר כפול
המכוניות הראשונות ירדו מפס הייצור בתחילת 1981, והבעיות התחילו מיד. ה-DMC-12 נמכרה בארצות הברית בכ-25 אלף דולר – יותר מפי שניים ממחיר היעד המקורי. הקונה קיבל מכונית שאולי נראתה כמו מכונית ספורט, אבל נסעה לאט באופן מביך, כאשר על התנהגות כביש – לא היה בכלל על מה לדבר… מאחור ישב מנוע V6 שפיתחו במשותף פיג׳ו, רנו ו-וולוו, ובגרסתו האמריקאית הוציא 130 כוחות סוס בלבד. כעשר וחצי שניות מאפס ל-100 קמ״ש היו פשוט יותר מדי.

גם הנירוסטה, הרעיון הכי מקורי במכונית, לא עבדה כמו שקיוו. היא לא חלדה, אבל לפי Ate Up With Motor נשרטה בקלות ונראתה "יותר כמו מכשיר מטבח מאשר מכונית ספורט יוקרתית". לפי אותו מקור, גם הלכה השקופה שתוכננה להגן עליה לא נכנסה לייצור. לפי מוזיאון התחבורה של אלסטר, היו בעיות גם בדלתות המתרוממות. והמכוניות הראשונות נבנו כל כך גרוע, שנדרשו תיקונים באמריקה לפני שנמסרו ללקוחות.
יותר מכוניות מקונים
כבר בשבוע ההשקה, באביב 1981, אמר אנליסט של מריל לינץ׳ ל-BBC שהסיכויים של דלוריאן להצליח הם "פחות מחמישים-חמישים". המפעל החל לעבוד במרץ. ובסתיו 1981, הוא כבר העסיק 2,557 איש שייצרו כ-400 מכוניות בשבוע. הבעיה הייתה שהסוכנים באמריקה לא הצליחו למכור בקצב הזה… כך יצא שעד סוף 1981 נבנו כ-7,500 מכוניות, אך רק כ-3,000 מהן נמכרו.

הצרות החלו להגיע בתחילת 1982 כשהחברה הודיעה על פיטורים של 1,100 עובדים. דלוריאן ביקש מהממשלה עוד כסף כדי להמשיך את מימון הפעילות, אבל בלונדון כבר ישבה ממשלת השמרנים של מרגרט תאצ׳ר ולא זו שחתמה על ההסכם המקורי. ובפעם הזו התשובה הייתה שונה; הממשלה החליטה שהגיע הזמן לעצור את הזרמת הכסף, ושום הבטחה חדשה של דלוריאן לא תשנה את זה.
"הממשלה חייבת לומר לא"
ב-19 בפברואר 1982 מינתה הממשלה כונסי נכסים. "הגיע הרגע שבו היינו חייבים לומר לא", אמר השר ג׳יימס פריור בפרלמנט, והוסיף שנעשו "טעויות ניהול ושיווק ניכרות מאוד" בהערכת המכירות. כונס הנכסים, סר קנת׳ קורק, אמר שזה היה "מערך בזבזני מדי לגודל של העסק". דלוריאן, באותו יום, נשמע מרוצה. "לממשלה יש עכשיו את הבעיה", אמר לניו יורק טיימס, "ולנו נשאר החלק המהנה של העסק".
ב-31 במאי 1982 הופסק הייצור, וכמעט כל העובדים פוטרו. הם לא הלכו הביתה בשקט: חלק מהם התבצרו במפעל. "העובדים היו כלי משחק בין הממשלה לבין מר דלוריאן", אמר חבר הפרלמנט בוב קרייר ביולי, בזמן שכונסי הנכסים המשיכו לחפש קונה עד הסתיו.
ב-19 באוקטובר 1982 נעצר דלוריאן בחדר מלון ליד נמל התעופה של לוס אנג׳לס, בסופו של מבצע "עוקץ" של ה-FBI. הוא הואשם בקשירת קשר לעסקת קוקאין בשווי 24 מיליון דולר. המשפט נפתח באפריל 1984. ב-16 באוגוסט זיכו אותו המושבעים מכל האישומים. הם קיבלו את טענת ההגנה שסוכני הממשלה הדיחו אותו, וחלקם אמרו שלא השתכנעו שהיה קשר בכלל. כשנשאל אם יחזור לתעשיית הרכב, ענה: "הייתם קונים ממני מכונית משומשת?". הוא לא הורשע מעולם בשום עבירה פלילית.
מקרר, צלחת מעופפת ודלוריאן
ביולי 1985, שלוש שנים אחרי שהקו בדאנמורי נעצר, יצא לאקרנים הסרט "בחזרה לעתיד". בטיוטות הראשונות של התסריט מכונת הזמן בכלל לא הייתה מכונית, אלא מקרר ישן. לפי מה שסופר, חששו שילדים ינסו לחקות את הסרט וייכלאו במקררים. הבמאי רוברט זמקיס רצה ממילא מכונה שאפשר לנסוע בה, ובחר בדלוריאן בגלל דלתות כנפי השחף: כשהיא נוחתת בחווה ב-1955, משפחת החוואים הייתה אמורה לחשוב שזו צלחת מעופפת.

"בחזרה לעתיד" זכה להצלחה רבה והפך לסרט המכניס ביותר של 1985 בארצות הברית, כאשר ב-1989 וב-1990 באו שני סרטי המשך. דלוריאן ראה אותו בהקרנה בניו יורק, וב-25 ביולי 1985 שלח ליוצרים מכתב. "תודה שוב שהמשכתם את החלום שלי בצורה כל כך חיובית", כתב, ובאותו מכתב הציע לאנשי העיצוב של מכונת הזמן להצטרף "לצוות העיצוב שלי, שעומד לקום לתחייה בקרוב"…
מפורסמת בזכות סרט
הסרט הציל במידה מסוימת את המכונית, אבל לא את החברה; מכונית שמגזין TIME הכניס לרשימת 50 המכוניות הגרועות בכל הזמנים, ותיאר אותה כ"כבדה, חלשה ויקרה מדי", נעשתה מוכרת לכל ילד. "כנראה חצי מבעלי הדלוריאן היום קנו אותה כי ראו את 'בחזרה לעתיד'", אמר בוב גייל, שכתב את התסריט עם זמקיס. לפי Hagerty, דלוריאן במצב מצוין הוערכה בסוף 2024 בכ-75 אלף דולר – פי שלושה ממחירה כחדשה.
באמצע שנות ה-90 קנה מכונאי מיוסטון את השם ואת מלאי החלקים שנשאר, ומאז הוא משפץ ומוכר אותן. כמה מכוניות נבנו בסך הכל? אף אחד לא באמת יודע. רשומות המפעל אבדו, וההערכות נעות בין 8,500 ל-9,500. ג׳ון דלוריאן נפטר ב-19 במרץ 2005 כשהוא בן 80.
דלוריאן רצה לבנות את מכונית העתיד, אבל יצר את אחד הכישלונות המפוארים של תעשיית הרכב. רק סרט על מסע בזמן הציל את המכונית האפורה מתהום השיכחה.





